מה קורה לנו כשהתוצאות מגדירות אותנו?
נתחיל במקרה שהיה לפני כ – 13 שנים. היינו לקראת מרוץ שהיה בעלי למרחק של 15 ק"מ. המרוץ היה לזכר מעיין אושפזאי ז"ל. בשלב זה הייתי מאד מנוסה במרוצים, ידעתי היטב את כל הכללים וגם לימדתי אותם לאלפי אנשים מגילאים שונים.
אבל לא ידעתי מה מצפה לי במרוץ הזה…
אימנתי אז את המכינה בעלי, עשרות תלמידים הגיעו למרוץ. הם הגיעו גם לרוץ בעצמם אבל גם לראות את המאמן שלהם נותן הופעה. היו הרבה דיבורים סביב זה. גם חבריי ללימודים בישיבה באו לראות אותי נותן הופעה, אחרי הכול, היית המאמן של סיירת מטכ"ל ושמענו עליך רבות…
מהר מאד נכנסו מחשבות לא טובות לראש, על גבול החרדה. מה יקרה אם לא אספק את הסחורה???
לצערי נכנסתי לאחת המלכודות המסוכנות. במקום להגיע למרוץ, ליהנות מהריצה, לחכות לכאב, להתמודד אתו ולגדול ממנו, במקום כל זה, הדבר היחיד שעניין אותי זה לא לאכזב את כל מי שציפה ממני לספק תוצאה.
נתתי לתוצאה להגדיר את מי שאני. מנצח – מלך, מפסיד – אפס!
מה קרה בפועל:
התחלתי חימום, שעון הדופק הצביע על כך שאני בחרדה, הדופק היה מאד גבוה, הייתי לחוץ. זינקנו, פתחתי מאד מהר כי פשוט איבדתי שליטה, הייתי ממוקם שלישי, הריצה התפתחה ואז קרו שני דברים:
האחד, אחרי בערך 5 ק"מ הייתי מאד עייף, פתאום קפץ ילד קטן אל מסלול הריצה בדיוק לכיוון הריצה שלי, שחררתי שם צעקה נוראית, האימא באה מהר לקחת את הילד ואני המשכתי מהר מהר לרוץ למרות שכנראה הילד מאד נבהל.
הדבר השני הוא שהתחלתי לאבד כוח והרגשתי שהגוף מאבד את זה, שני אנשים עקפו אותי, הייתי גמור ותשוש. החזקתי את עצמי לא ליפול מהרגליים, היה נורא! ראיתי בדמיון אינפוזיות ובית חולים.
המשכתי, לא הייתה ברירה, הרי אני צריך לספק תוצאות!!!
שני אלה שעקפו אותי טעו בדרך, איכשהו הצלחתי להישאר מקום שלישי כללי ומקום ראשון בקטגוריה. כולם כולל כולם קיבלו את מה שרצו, סיפקתי את התוצאה הרצויה פחות או יותר.
כולם קיבלו את מה שרצו חוץ ממני. לא הייתי נאמן לעצמי. נתתי לתוצאה להגדיר אותי. הרגשתי ריקנות נוראית אחרי המרוץ הזה. העליתי חום והייתי חולה יומיים בגלל השטויות שעשיתי לעצמי באותו מרוץ.
למה זה קרה לי??? למה זה מה שיצא ממני בהתקלות על הילד???
ברגע שנתת לתוצאה להגדיר את מי שאתה – הפסדת!
התוצאה היא חשובה מאד, אך לצד זה שאנו נותנים 100 אחוז למען התוצאה, אסור לתת לתוצאה להיות מי שאנחנו. אסור לתוצאה להגדיר אותנו!
השבוע הרגשתי שעשיתי תשובה על אותו אירוע… זינקתי לאימון אינטרוולים קשוח עבורי, 800 מ' כפול 6 עם הפסקות די קצרות. האימון לא התחיל כ"כ טוב, לא עמדי ביעד שהוגדר לי בשני המקטעים הראשונים. במקטע השלישי והרביעי השתפרתי משמעותית, נכנסתי למומנט, הייתי נחוש מאד ובריכוז שיא!
ואז הגיע המקטע החמישי, התחלתי טוב, הייתי מדויק וחד התאמצתי לעמוד ביעד, היה קשה מאד. אחרי 600 מ' בערך ראיתי עובד זר על אופנים מגיע ב – 90 מעלות, הוא עמד להתנגש בי אבל הייתה לי זכות קדימה (יש ממש שילוט לרצים ורוכבי אופניים באזור שרצתי בו). חשבתי שהוא מאט, אבל הוא לא ראה אותי והתנגש בי. סיטואציה די דומה למצב עם הילד הקטן במרוץ. גם כאן הייתי בדופק גבוה ועייפות גבוהה, וע"פ הרמב"ם כנראה הגעתי להזדמנות לעשות תשובה ולשוב לאותו הניסיון. כמובן שלא הייתי במודעות לכל זה. אך מה שיצא ממני זה חיבוק לאותו עובד זר, ביקשתי סליחה למרות שהוא נתקע בי, והמשכתי בכל הכוח בריצה! שימו לב בגרף, במקטע החמישי, זה קרה כ"כ מהר כך שה gps אפילו לא זיהה את זה!
כלי חשוב מאד שאנו מנסים לסגל לחיינו הוא האיזון בין הרצון להיות הכי טוב שאני יכול, לבין נאמנות ליכולות שלי ולרצונות שלי.
מי שפועל כדי לרצות אחרים – מפספס. מי שפועל מתוך תשו
קה לגלות דברים חדשים, מתוך רצון לגלות את צלם אלוקים שבו – יתקדם.
צאו לתקוף!
אוהבים, צוות זינוק בעליה.
