כן.
היה אחלה מאמר, צאו לתקוף.

ועכשיו קצת יותר לעומק. אימון בגשם נתפס אצל רבים כסיכון לחולי / החלקות / התקררות ועוד מני חששות.

אז לפניי שבועיים וחצי יצאתי לריצה ארוכה של 32 ק"מ, הכנה למרתון טבריה. הריצה הייתה בבוקר יום רביעי. למי שזוכר, באותו שבוע הגיע לארץ מערכת גשם נחמדה ושמה "ביירון".

מדובר על ריצה של שעתיים וחצי שגם במזג אוויר רגיל זהו עניין לא פשוט. בחדשות הפחידו בלי סוף מכמויות הגשמים וההצפות שהולכות להיות (ואכן היו), אבל אני כמו ישראלי טוב, וואחש מהשכונה, אמרתי לעצמי: בטח הגשם הרציני יתחיל רק אחריי שתסתיים הריצה.

התחלתי לרוץ סביב 6:30 בבוקר. היה קר וטפטוף קל באוויר, די נחמד. אחרי כמה קילומטרים כאלו של ריצה בקצב טוב כבר אמרתי לעצמי, תקשיב, אתה פשוט תותח, איך עקצת את סופת ביירון, איך כמוך!

ואז, אחרי כחצי שעה של ריצה, הגשם הרציני התחיל. הלך והתגבר. בהתחלה עוד נזהרתי משלוליות, אחרי כמה דקות הכל היה שלולית אחת גדולה. בחלק מהדרך המים הגיעו עד לברך. כמויות הגשם היו משהו שלא חוויתי מעולם, מסות אדירות של מים.

כמובן שהשתמשתי בשיטת הלוך חזור כדי לא להשאיר מקום לוויתור עצמי. כלומר לא ריצה בסיבובים אלא הלוך (מחוף הצוק עד בני ברק) וחזור. כך אי אפשר לפרוש באמצע כי איך תחזור…

הקצב ירד. כל מה שעניין אותי היה לא להיכנס לשלולית עמוקה מדיי. המבט היה כמה מטרים קדימה. אין ליהנות מהדרך, אין להקשיב לנשימות, אין את המדיטציה של ריצה ארוכה – רק הכמה מטרים הבאים.

הגשם לא הפסיק. כמעט אף אדם לא היה בחוץ, רק כמה רצים משוגעים שיצאו לרוץ ביום הזה. הקצב נפגע, הקושי היה גדול, הבגדים היו ספוגים וזה הוסיף עוד משקל.

כמובן שבסיטואציות כאלה אפשר להשתבלל בתוך הקושי ואפשר לבחור להפוך אותו למקפצה ולחוויה, אז בהחלט העדפתי את אפשרות 2. כבר לא עניין אותי על מה אני דורך, פשוט דהרתי קדימה והחלטתי ליהנות מהסיטואציה.

החלטה אחת שקיבלתי הייתה להסתובב אחרי 14 ק"מ ובכך לקצר את הריצה ל–28 ק"מ. החשש היה מעומס יתר ומכניסה לבור פזיולוגי.

סיימתי 28 ק"מ סחוט כמו שמעולם לא הייתי. הייתה חוויה מעצימה, היה ענק! באתי לרכב, הוא היה בתוך שלולית ענקית, אבל יצא משם בשלום.

מהר מהר נכנסתי להתקלח והחלפתי בגדים. לא היה צינון, לא חולי, לא התקררות ושום החלקה. רק עוד חוסן, עוד קומה בהתמדה ועוד ממד של נחישות.

ביציאה לאימון גשם הקפידו על לבוש הולם, כובע ואם צריך אז גם כפפות. אחרי כמה דקות של תנועה אפשר להתחיל להוריד שכבות, הגוף כבר חם. באימון עצמו, זהירות מהחלקות. מיד בסיום האימון – מקלחת ובגדים חמים. זה כל הסיפור.

חמישה ימים אחריי, היה לנו אימון גשם עם קבוצה "מזינוק בעליה". המתח החליק, הגומיות החליקו, ובכלל, הכל היה שונה וקשה יותר. טוב מאד, כך גדלים. יציאה מאזור נוחות היא תנאי הכרחי לצמיחה. כולם נהנו וסיימו את האימון עם חיוך ותחושת מסוגלות.

צאו לתקוף!
אוהבים,
צוות זינוק בעליה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תפריט נגישות