בשנת 1519, הרנאן קורטס – הכובש הספרדי – הגיע לחופי מקסיקו עם חייליו. הוא נתקל בפחד ובחשש מצדו של הצוות, וכדי לוודא שאנשיו לא יחשבו על חזרה לספרד, הוא הורה לשרוף (או להטביע) את הספינות. בכך לא נותרה להם אפשרות בריחה – הדרך היחידה לשרוד הייתה להילחם ולהצליח במסע הכיבוש.
המעשה שעשה קורטס משמש כיום כאחד הביטויים השגורים ביותר בהקשר של עשייה עד הסוף. מה בעצם עשה קורטס? הוא ידע שהצוות שלו, כמו כולנו, מורכב מבני אדם החיים בקונפליקט תמידי. מצד אחד – הרצון לעשות את מה שנכון, את מה שמקדם אותנו, את מה שהבטחנו לעצמנו. מצד שני – הקולות החזקים שאומרים: "לא".
מהיכן מגיעים הקולות הללו? חשוב לדעת: האדם הוא יצור הישרדותי. ללא יצר הישרדות אין חיים. כשחברי היקר כפיר יצחקי רדף אחרי מחבל בידיים חשופות, הדבר הראשון שהגוף שלו יצר היה בחילה. הבחילה נועדה למנוע ממנו להיכנס למצב של סכנה. המוח שלנו מתוכנת לשרוד. זהו מנגנון הגנה שמאפשר את המשך הקיום של כל יצור חי.
מה קורה אפוא כשמגיעות שאיפות גדולות? כשמגיע חלום שמעורר בנו תשוקה להגשמתו – המוח ההישרדותי יוצא "להגן" עלינו. הוא נלחם על החיים. המנגנון הזה כה חזק, עד שאחוזי ההצלחה שלו אדירים. הוא מצליח לשבור אותנו ולקטוע את המסע שלנו אל עצמנו. על כך כתבתי בהרחבה במאמר אחר, שבו הראיתי שאנו מעדיפים להימנע מכאב יותר מאשר לנוע אל עבר החלום.
מהי התחבולה שיכולה לתת מענה לאותו כוח הישרדותי, שכאמור משאיר אותנו בחיים, אך פעמים רבות הורג לנו את החלומות? לזה קוראים "לשרוף את הספינות" – כלומר לייצר מצב שבו אין לי ברירה אלא להילחם על מה שחשוב לי.
היום בבוקר יצאתי לריצה של 26 ק"מ בקצב לא קל. התחלתי את הריצה מוקדם בבוקר, בחושך, אך ידעתי שהשמש עוד תכה חזק. זו ריצה של כשעתיים ורבע. ידעתי שיהיו רגעי קושי וידעתי שארצה לעצור באמצע. אז מה עשיתי? רצתי במסלול של הלוך־חזור. התחלתי בהרצליה והסתובבתי ברמת גן.
הרעיון והתחבולה מאחורי הפעולה הזו פשוטים: אם יהיה לי קשה מנטלית בקילומטר ה־18, לא תהיה לי ברירה – אצטרך להמשיך. לא יהיה לי איך לחזור לרכב שלי. יצרתי מצב של "אין ברירה".
אבל מה אם יקרה משהו בדרך? מה אעשה? ראשית, ברור שיכול לקרות משהו, ותמיד צריך לנהוג באחריות. אך האמת היא שברוב המקרים, כשאין ברירה – גורמים לדברים להצליח. הרי אין ברירה.
אז כן, היה כאב ראש באיזשהו שלב – אבל זה עבר. חטפתי מכה בדרך – וגם זה עבר. הרוב פשוט עובר, ודברים מסתדרים. יותר מזה – אנחנו גורמים לדברים להסתדר.
לקבוע עם מישהו, להתחייב בפני מישהו, לעדכן אחרים על ההתקדמות, לקחת ליווי, להיות חלק מקבוצה – כל אלה הן דרכים של התחייבות, שהן בבחינת "שריפת ספינות".
חשוב להודות: כמעט בלתי אפשרי להתקדם לבד. אמנם זה מפתה, משום שבהתחלה נראה שמתקדמים מהר יותר, אך כוח הקבוצה והמחויבות לאחרים יוצרים תחושת הכרח שמאזנת את יצר ההישרדותי ומאפשרת לנו להמשיך קדימה.